זו קביעה כל כך מקובלת, עד שאני שומע אותה כמעט מכולם. הן תומכי קוד פתוח והן מתנגדיו. הן אנשים שמבינים בטכנולוגיה והן אנשי משפט. כולם יודעים – ה–GPL הוא רשיון תוכנה ויראלי.

אלא שלדעתי הוא לא.

יש שתי סיבות להתנגדותי לכינוי. הראשונה, וזאת שאמורה להיות מובנת כמעט מאליה, היא זו של קונוטציה. בין אם מדובר בחלבון שעוטף DNA ובין אם בקוד מחשב, אף אחד לא אוהב להדבק בוירוסים. הקונוטציה של הכינוי ויראלי (שעל פי מיטב ידיעתי הראשונים להשתמש בו היו מיקרוסופט) היא שלילית. זה לא מתאר מצב שבו חברה (בד״כ) לקחה קוד מוגן בזכויות יוצרים והשתמשה בו בניגוד לחוק ולתנאי הרשיון של אותו הקוד. הנסיון להשליך את המשמעויות השליליות על הקוד, כאשר ברור שמי שעשה פה מעשה אסור הוא המשתמש, הוא לא ראוי, לדעתי. הרי כל שימוש ביצירה מוגנת לאל אישור בעל הזכויות יוצר לי בעיה מבחינת חוק זכויות היוצרים.

כדי להמחיש את הנקודה, אני מציע את הניסוי המחשבתי הבא. שתי חברות מייצרות מוצר מאוד דומה. אחת משתמשת בלינוקס בתור התשתית שלה למוצר, ואחת בחלונות. שתי החברות עושות כן מבלי לקבל את ההסכמה הנדרשת מבעל הזכויות (הראשונה ע״י כך שאינה עומדת בתנאי הרשיון של ה–GPL, והשניה ע״י שלא חתמה על ההסכם המתאים עם מיקרוסופט/לא שילמה על עותקי מערכת ההפעלה שהיא שילבה במוצר). אמרו לי, לו אתם מייצגים קרן הון סיכון. איזו חברה נמצאת, לדעתכם, בסיכון גדול יותר? איפה פוטנציאל הנזק הכלכלי גדול יותר? היכן עלות החזרת המוצר לתנאי עמידה ברשיון תהיה קטנה יותר? אני חושב שדי ברור שהחברה שהתבססה על לינוקס נמצאת במצב הרבה יותר טוב, על אף ה„ויראליות” של הרשיון שהופר.

לצורך הדיון בואו נניח שחברת קניין רוחני בע״מ (להלן: החברה) מייצרת מוצר קנייני שאותו היא מוכרת על פי המודל המקובל, ללא שחרור קוד המקור. בואו עוד נניח שהחברה, בתום לב (נגיד, קבלן משנה לא זהיר) שילבה בתוך המוצר שלה קוד ששוחרר תחת רשיון ה–GPL בצורה שללא עוררין דורשת, לצורך עמידה בתנאי הרשיון, שגם הקוד הראשי של החברה ישוחרר תחת GPL. בואו עוד נניח שגרסאות מפרות כבר שוחררו ללקוחות. לסיום, בואו נניח שבעל הזכויות הוא גוף שאין סיכוי שיסכים להנפיק להם רשיון קנייני. לצורך הדיון, בואו נניח שהקוד בא מפרוייקט GNU, ובעל הזכויות הוא ה–FSF.

בואו ננתח שני מקרים.

המקרה הראשון הוא שהחברה עצמה גילתה שהם מפיצים קוד GPL ללא עמידה בתנאי הרשיון. בשלב זה יש להם שתי אפשרויות. או שהם ממשיכים להפיץ את המוצר מתוך תקווה שאף אחד לא ישים לב, או שהם מביאים את המוצר שלהם לעמידה בתנאי הרשיון. האופציה הראשונה אינה שונה מהפרה מדעת של כל רשיון אחר, ואין שום דבר מיוחד ב–GPL שנוגע בה. מכיוון שאנחנו לא ממליצים עליה בכל מקרה, בואו נשים אותה בצד.

על כן, המקרה שאנחנו דנים בו הוא מצב שבו קיימים מוצרים מפרים, ורוצים להביא אותם חזרה למצב עמידה בתנאי הרשיון. ישנן שתי דרכים לעשות את זה. הראשונה היא לשחרר את הקוד המלא, ולהפוך את כל המוצר ל–GPL. השניה היא להוציא את הקוד שגורם להפרה, ולהפסיק להפיץ אותו. שתי האפשרויות יגרמו לכך שהחברה תעמוד בתנאי הרשיון. הבחירה בינהן היא בחירה עסקית (מה עולה יותר? מה תואם למודל העסקי של החברה?), ולא משפטית. אופציה א׳ אכן תגרום לפתיחת כל הקוד של החברה, אבל החברה היא זו שמחליטה אם זו האופציה הרלוונטית או לא. אם חשיבות סודיות הקוד מספיק גדולה, הרי שהחברה יכולה לחפש תחליפים לקוד שגורם להפרה. אין עליה חובה לפרסם את הקוד שלה, אלא אם היא בוחרת בכך. כמובן שלבחירה יש משמעויות, כולל משמעויות כלכליות, אבל המשמעויות האלו נובעות מכך שהחברה הפרה זכויות יוצרים של צד שלישי, ולא מכך שהצד השלישי בחר ב–GPL בתור הרשיון.

מה שמביא אותנו למקרה השני. במקרה זה החברה לא היתה מודעת לכך שהיא מפיצה קוד שרשיונו הוא GPL עד שבעל הזכויות פנה אליהם והפנה את תשומת ליבם לנושא. בשלב זה כל מנהל מייד חושב על „הפניית תשומת לב” בצורה של תביעה משפטית. זו אפשרות קיימת, אבל מאוד לא סבירה. בכל ההיסטוריה של אכיפת ה–GPL, תמיד היה נסיון לפתור את ההפרה בדרכי הדברות. כל תביעות ה–GPL שהוגשו הוגשו אחרי שההדברות לא הצליחה.

המשמעות היא שכמעט תמיד (כלומר, בכל המקרים עד כה) תהיה לחברה הזדמנות לפנות לאחת משתי האופציות שהוצגו לעיל: לשחרר את שאר הקוד או להוציא את הקוד המפר מהמוצר. ההחלטה אם לשחרר את קוד המקור של המוצר או לא היא עדיין בידי החברה.

ומה אם השמיים נופלים, והפעם הראשונה שבה שומעים על העובדה שקיימת הפרה היא באמצעות כתב תביעה? אפילו במקרה זה, אני לא רואה מצב שבו החברה מחוייבת לשחרר את הקוד שלה. ראשית, לחברה עומדת הגנת „מפר תמים”. במילים אחרות, בהחלט ייתכן שאם החברה תראה מאמץ כן לפתור את בעיית ההפרה באחת משתי הדרכים שצויינו לעיל, לא יחייבו אותה במתן פיצויים כלל. אפילו אם לא, רשיון ה–GPL מגדיר היטב את הסנקציה שעומדת כנגד משתמש שלא עומד בתנאי הרשיון. הסנקציה היא שהרשיון ישלל ממנו. אין שם אף מילה על חיוב שחרור של שאר הקוד. במילים אחרות, אם ה–FSF תובע את החברה על כך שהפרה את תנאי הרשיון, הוא יכול לזכות בנזקים על ההפרה שבוצעה (שהיא הפצת יצירה מוגנת ללא רשיון), והוא יכול לזכות בצו מניעה שמונע מהחברה להמשיך ולהפיץ את הקוד המפר, אבל לא ידוע לי על מקרה, ועל פי מיטב הבנתי, אין תימוכין בלשון הרשיון, לכך שהוא יכול לדרוש מהחברה להפיץ את הקוד שבו היא בעלת זכויות היוצרים.

וחשוב להבהיר: אלע״ד זלע״ם
אני לא עורך דין
זו לא עיצה משפטית

שחר

האופנה השנה היא דגלי ישראל שמתלבשים כמו כפפה על מראות הצד ברכב. אני ממליץ להמנע.

אשתי קנתה זוג. אחרי שניסינו להרכיב את זה על מראת הרכב גילינו שהדגל מקטין באופן משמעותי את מרחב הראיה, ועל כן לא יכולנו להשאיר אותו מבלי להרגיש שאנחנו פוגעים בבטיחות הנסיעה. ברמזור ראינו, במכונית לידינו, אנשים מנסים, ללא הצלחה, להתמודד עם אותה הבעיה ממש.

אני ממליץ לכל מי ששוקל לקנות להמנע. מי שממש מרגיש חייב מוזמן ליצור עמי קשר ולקבל את שלי בחינם.

שחר

ה–BBC מדווח (הופיע גם בעיתונות בעברית) שזוכה קזחית במדלית זהב בתחרות קליעה בכווית הושמע ההימנון הלא נכון של קזחטן. כלומר, הושמע ההימנון הנכון, אם אתם מבססים את המידע שלכם על המדינה על הסרט „בוראט”.

יש הרבה מילים לתאר טעות שכזו. השאלה שמעניינת אותי מתייחסת למשפט האחרון בכתבה ב–BBC. „דיווחים מוסרים שהסרט בוראט נאסר להקרנה גם בכווית”. הרשו לי לנחש שבגלל הסצנה ההומו־סקסואלית הידועה.

האם ייתכן שאלמלי היה הסרט נאסר להקרנה, מי שדאג להוריד מהאינטרנטלהקלטה של ההמנון היה יודע לוודא שהוא מוריד את ההמנון הנכון? במילים אחרות, כשאנחנו מצנזרים, אנחנו מונעים מעצמינו מידע, והדבר פוגע בנו.

שחר

אז הפלתם את אתר הבורסה בסעודיה.

ביג דיל.

דבר ראשון, מה הקשר? אפילו לא ברור שה„האקר הסעודי” בא מסעודיה, לא כל שכן שהיה לו איזושהי נגיעה לממשל. רק בגלל שתקפו את הבורסה של ישראל, לתקוף את הבורסה של סעודיה? מה הקשר?

אבל לא זו בלבד שזה מעשה לא חוקי ולא צודק, זה גם מעשה לא חכם. עד עכשיו השאלה המרכזית היתה למי יש יותר גדול. בפרט, למי יש רשת זומבים יותר גדולה. הנה מה שיקרה הלאה. העולם הערבי יתחיל להעביר מסרים שזו מלחמה כוללת. מליוני (ולא, לא מדובר בהגזמה) סטודנטים מוסלמים מרחבי העולם יתחברו לאתרים שיוקמו במיוחד לצורך העניין, ויורידו סקריפטים שיגרמו למחשבים שלהם לתקוף אתרים בישראל. זה קרה באינטיפדה השניה, והתוצאה היתה שאנשי אבטחת המידע של חברות האינטרנט בקושי הצליחו לשמור את המדינה מחוברת לעולם.

מה שאתם עושים לא מוסיף לנו כבוד, לא חכם ולא מוסרי.

שחר

דון קישוטעידו קינן ניסה לבצע לוחמה כלכלית נגד העדר תודעת השירות של בזק בינלאומי, בכך שהם לא מעבירים את תהליך הכניסה שמבצעים לקוחות בין החלקים השונים של האתר, מה שאומר שהוא צריך להזין את ארבע הספרות האחרונות של כרטיס האשראי שוב ושוב. באופן ספציפי, הוא הפסיד מכיוון שנציגת השירות שדיברה איתו לא נתנה לו בלעדיות על הזמן שלה, מה שאומר שהוא לא יכל לנצח אותה במשחק ה„מי מבזבז יותר כסף על להיות עקשן”.

חשוב לי להבהיר שאני האחרון שיכול להטיף לאחרים אלו מלחמות להלחם, אבל במקרה הזה, לדעתי יש קרב הרבה יותר חשוב שחשוב וראוי להלחם בו, שקשור לאותן ארבע ספרות. בעוד שאכן קצת מרגיז שצריך להקליד את אותן ארבע ספרות מספר פעמים כשמנסים להגיע לנציג תמיכה, הנושא נהייה הרבה יותר חמור כאשר נציג תמיכה מנסה להגיע אליך.

עד לא כל כך מזמן, היו ללינגנו מספר קווי טלפון בחברת אורנג׳, ואחר כך סלקום. בכל פעם שאחד מעובדי ביקש לעשות פעולה, הנציגים היו מתקשרים אלי כדי לוודא שיש לו אישור לבצע את הפעולה הזו. עד כאן טוב ויפה, ואבטחת מידע ראויה לציון. אלא שמה שהיה קורה בפועל זה שאני הייתי מקבל, ללא כל התראה מוקדמת, טלפון ממספר טלפון חסוי. על הקו היה או היתה נציג או נציגה (בהתאמה), שהיו מספרים לי שהם מתקשרים מהמוקד של חברת סלקום, מוודאים שהם מדברים איתי, ושהתקשרו אליהם כדי לבצע פעולה. שוב, עד כאן הכל תקין. הנקודה שבה הסיפור הופך למוזר הוא כאשר הם היו מבקשים ממני מספר תעודת זהות וארבע ספרות אחרונות של כרטיס אשראי.

לא פחות מהחוצפה של הבקשה, מטרידה אותי התמיהה שכל נציג ונציג הביע מכך שאני לא שש לתת את אותם הפרטים האישיים שמאפשרים למי שמחזיק אותם לבצע פעולות בקו הטלפון שלי (ובחיבור האינטרנט, ובעוד סדרה לא קצרה של נותני שירות) לשיחה חסויה נכנסת. גם כשניסיתי להראות להם את האבסורד בבקשה שלהם, הם לא הצליחו לראות מדוע יש בה פסול.

באחת השיחות שאלה אותי נציגה מה אני מציע להם. כאשר הצעתי שהשיחה לא תכנס ממספר חסוי (אלא, לדוגמא, ‎*012), היא הסבירה לי שזה לא כך, וזה המצב, ואני צריך להתאים את עצמי. היא ממש ממש הופתעה כאשר סירבתי לתת לה את הנתונים, גם בסופו של דבר. בשיחה עם אחד המנהלים הוא אף הציע לי לפנות לשר התקשורת בנושא (ודווקא יצא לי לראות את כחלון באירוע פומבי מאז, אבל משום מה לא חשבתי שזה הפורום המתאים להעלות את הנקודה).

כנראה שבאמת הגיע הזמן לנסח מכתב למשרד התקשורת.

שחר

שירה גלזרמן יצרה, ועידו קינן פרסם, תרשים זרימה לסמולני (במקור) שמנסה לנהל דיון בפרצופספר. מכיוון שנושא השיח הפנימי בישראל קרוב מאוד לליבי, התחלתי לנסח תשובה, כשהבנתי שאני יכול לעשות תיקון קטן בתרשים, שיבליט את העוול הנוראי (לדעתי) שהוא מכיל. לצורך כך, הוספתי מצב לתרשים הזרימה, וזאת בלי לשנות את מה שהתרשים אומר. למי שתוהה איך זה ייתכן, התשובה היא שלמצב שהוספתי אין חיצים נכנסים, ועל כן ברור שהוא לא משנה את ההנחיות של התרשים.

להלן התרשים המתוקן (לחצו להגדלה):

עדכון: ארז הגיב פה בבלוג עם קישור לתגובה שלו בבלוג בחורים ברשת. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, הקישור לא עובד. אני נוטה להאמין שמדובר בטעות בתום לב, מה גם שעצם הנכונות שלו להתמודד עם הביקורת פה מראה שהביקורת לא מוצדקת. לאור זאת, אני מושך את טענתי לגביו כפי שמובאת בפוסט הזה. לצורך השלמות, הפוסט המקורי ממשיך להתפרסם פה אחרי הקיפול.

גל מור כותב ומנהל בלוג בשם חורים ברשת. זהו בלוג מאוד פופולרי (יותר פופולרי מהבלוג הזה, לדוגמא , שעוסק בהוואי הרשת. בבלוג כותבים גם כותבים אורחים, וגם כותבים קבועים אחרים, שאינם גל מור. אחד הכותבים היותר קבועים, לדוגמא, הוא ארז רונן.

אחד מהמוטיבים החוזרים בבלוג הוא ביקורת (שלילית וגם חיובית) על גופים שנכנסים לפייסבוק כי הם רוצים להרוויח כסף, אבל לא באמת מבינים את המדיום, מוחקים תגובות, או סתם לא מגיבים. דוגמאות מהתקופה האחרונה הן לגבי דף המשטרה („ראוי לציין שהמשטרה מתייחסת להפגנה הווירטואלית בדף כמו שצריך. היא מאפשרת את קיום ההפגנה, מגיבה תשובות רציניות ואף נערכה מראש להצטייד בתשובות מתאימות, מגלה יחס אנושי ואינה מוחקת פוסטים בנושא.”) ולגבי יו״ר רשות השידור („לזכותו של גילת ייאמר שנראה כי כל הפרסומים של המחאה המאורגנת מתפרסמים על הוול שלו בפייסבוק ללא מחיקות, אין ניסיון להסתירם אך מנגד הם נענים בשתיקה רועמת. חוסר תגובה היא בוודאי לא תשובה ראויה. אם יש לגילת שיקולים מקצועיים לפיטורין שסותרים את דברי המוחים, שיתכבד ויפרסם אותו בפייסבוק שלו. אחרת, מה הטעם לקיומו?”). גל מור איננו היחידי שכותב בנושאים אלו. הנה פוסט בנידון של יאיר יונה והנה של ארז רונן.

לאור כל זאת, הרשיתי לשים את ארז רונן, חורים ברשת, ובעקיפין, גל מור עצמו, תחת אותה עין המיקרוסקופ.

לפני מספר ימים פרסם ארז רונן פוסט תחת הכותרת „די לצביעות: לגיטימי לגמרי לדרוש מק בבצלאל”. הטענות שלו מתבססות, עיקרן, על זה מערכת החינוך דורשת מיקרוסופט ואף אחד (הלו? את הבלוג שלי אתה קורא?) לא מתלונן, אבל גם שמק זה עיצוב, וזו התעשיה, ושהמחשב ישרת את התלמידים בהמשך. אני אענה לגוף הטענות רק על אחת מהן, כי המגיבים באמת שעשו עבודה נפלאה בלהפריך, אחת לאחת וכולן ביחד, את כל מה שארז אמר. בעוד שלזכותו של ארז בפרט, ושל מערכת חורים ברשת בכלל, ייאמר שהם לא מחקו את התגובות המאוד ביקורתיות ולעיתים גם מזלזלות, התשובה של ארז היתה שתיקה רועמת. אם יש ארז תשובות לדברי המתנגדים, שיפרסם אותן בתגובות. אחרת, מה הטעם לפרסם בלוג?

השתיקה הרועמת של ארז לא היתה צורמת לי כל כך אלמלי ארז היה כותב דווקא בחורים ברשת, שכל כך אוהב לבקר אחרים על בדיוק אותה ההתנהגות.

אני כן אתייחס לגופו של עניין לטענה אחת של ארז רונן. ארז טען שבגלל ששתקנו לגבי מיקרוסופט ומערכת החינוך, אין לנו זכות להתנגד עכשיו לאפל ובצלאל. אז, דבר ראשון, לא שתקתי. אני חושב שקניתי את זכותי לכעוס על בצלאל. מה שיותר לעניין, אבל, זה שאני חושב שהטיעון הוא טיפשי. לא רק בגלל שעוולה א׳ לא גורמת לעוולה ב׳ להיות בסדר, אלא בגלל שהטיעון עצמו מרמז שחופש המחאה הוא חופש שחייבים להשתמש בו או לאבד אותו.

הסתכלות על קשת העוולות שקורות במדינה בפרט, ובעולם בכלל, מראה שאין לי מספיק זמן פנוי להלחם, או אפילו להשמיע קולי (בהנחה שאני מעוניין לתת משהו יותר ענייני מאשר „זה באמת לא בסדר”) נגד כל אחת ואחת מהן. קרה בעבר שפנו אלי (בגלל הבלוג או מסיבות אחרות) בנסיון לגייס אותי למלחמה כזו או אחרת, ותשובתי היתה „מלחמה צודקת, אבל לא המלחמה שלי”. לאנשים מותר, והם אף צריכים, לבחור את הקרבות שלהם. אחרת לא יהיה להם זמן להתפרנס. הטיעון „לא דיברתם אז” הוא פשוט נסיון לסתימת פיות.

שחר

הנה הדרך שבה אני, כיועץ, מחשב את מחיר השעה שאותו אני גובה מהלקוחות. מתחילים מעלות השכר. לצורך הדיון בואו נניח שמדובר על שכר ברוטו של 30,000 שקל בחודש, שזה במקום טוב באמצע בטבלאות השכר עבור איש תוכנה עם הנסיון וההתמחות שלי. עלות השכר, שכוללת גילום של ימי חופשה, מחלה, הפרשות מעביד לקרן פנסיה והשתלמות וכו׳, עומדת על 40%. לכן, אנחנו מדברים על עלות שכר של 42,000₪ לחודש. חשוב להבהיר – זוהי עלות השכר בין אם מעסיקים עצמאי או שכיר! נחלק במספר שעות העבודה בחודש, שזה 186 שעות עבור משרה מלאה, וקיבלנו 226₪ לשעה + מע״מ. אם חברה כמו לינגנו גובה את הסכום הזה, ומצליחה לייצר עבודה בהיקף של משרה מלאה לכל עובדיה, כל שהיא הצליחה לעשות זה להחזיר את עלות השכר של העובדים. לחברה יש תקורות – שכר דירה, מים מינרלים, ביטוח, עורך דין, רואה חשבון וכו׳. כדי לא להפסיד ממש, צריך לקחת שולי רווח על המספר לעיל. בואו נניח שוליים יחסית קטנים של 10%. קיבלנו 250₪ לשעה + מע״מ. אם חברה מצליחה למכור 100% מזמן כל עובדיה על פי התחשיב הנ״ל, היא תצליח לשרוד.

יש שתי בעיות עם התחשיב הזה. הבעיה הראשונה היא שחברת שירותים לא יכולה למכור 100% מזמן כל היועצים שלה כל הזמן. הדרך היחידה לעשות את זה היא ע״י זה שמתחילים למכור זמן של אנשים כשהם עוד עסוקים בפרוייקטים אחרים. אם נמכור פרוייקט של 10 שעות ב–250₪ לשעה, כשיסתיים הפרוייקט נמצא את עצמינו ללא עבודה מוכנה לשלב הבא, משלמים משכורת מבלי שיש הכנסה לגבות את המשכורת הזו. כדי להמנע מהמצב הזה, ככל שהעבודה קצרה יותר ויציבה פחות, היא תתומחר במחיר גבוה יותר.

הבעיה השניה היא שגם ללא הפסקה הקודמת, 250₪ לשעה נחשב בעיני השוק היום כמחיר גבוה. אני לא יודע אם זה בגלל שאנשים לא מודעים לתחשיבים שציינתי, לא מבינים את חשיבות הנסיון, או, במילותם של כמה קולגות שלי, שנכנסו חאפרים שמזנים את התחום, אבל חברות שחושבות ש–30,000 זה שכר שבהחלט מגיע לי חושבות ש–250₪ זה סכום גבוה מידי, וזאת על אף שמדובר באותו הסכום! אולי זה בגלל המשבר השקוף, כפי שטמקא קוראים לזה.

כך או כך, אני הגעתי למסקנה שאם השוק מוכן לשלם לי את המשכורת שאני חושב שמגיעה לי בתור שכיר, אבל לא בתור עצמאי, אני לא צריך להלחם בתופעה. החל מתחילת חודש שעבר אני שכיר מין המניין בחברת LiveU, שמייצרת מוצר להזרמת וידאו מעל רשתות סלולריות. חברת לינגנו לא מקבלת יותר לקוחות חדשים. למרבה הצער, אני שומע ורואה תופעה דומה אצל הקולגות שלי. כל מי שאני מכיר ששווה את משכורתו לא מצליח להתפרנס בצורה טובה כעצמאי.

וחבל

כי השוק צריך אנשי לינוקס טובים, וחבל שהוא לא מוכן לשלם עליהם. כי עוד שנה נתחיל לשמוע שאי אפשר להשיג יועצי לינוקס שיודעים מה הם עושים, ואנשים יאשימו את לינוקס. כי לא ייתכן שהדרך היחידה להתפרנס בתחום הזה היא כשכיר.

אבל בנתיים, היי שלום לינגנו. סיפקת לי שמונה שנים מעניינות, מאתגרות, ושבהן למדתי המון, גם אם לא הרווחתי הרבה כמו שיכולתי להרוויח לו הייתי נשאר שכיר. תודה על החוויה.

שחר

במזל טוב אישר רשם העמותות את התנועה לזכויות דיגיטליות. יש אפילו כתבה בקפטן אינטרנט עם כמה ציטוטים מאת צבי דביר ועבדכם הנאמן. למען האמת, הפעילות התחילה כבר מזמן, והפעילים פשוט התאגדו לכדי עמותה. בתקופה סוערת זו, של מאבקי יוקר מחיה, אולי אנשים לא פנויים לחשוב על הנושאים של פרטיות, אבל הם לא פחות חשובים היום מאשר לפני חודשיים.

עודד ירון הצליח, בכתבה, להעביר הרבה יותר נושאים שעלו בשיחה ביננו מאשר חשבתי שיצליח, אבל יש נושא אחד שנגעתי בו בשיחה עם עודד שלא הצליח לעבור במלואו, וזה הנושא של „מרחבי פרטיות”. חלק מהרעיונות פה באים מהבלוג של ברוס שנייר. הרעיון הוא שהחברה המודרנית, דרך אמצעים כמו פייסבוק ודומיהם, דוחפים אותנו להפרדה של „סודי” לעומת „פומבי”. הבעיה היא שההפרדה הזו פשטנית מידי. כדי להבהיר מדוע, אני אדבר על פוסט עבור הבלוג הזה שכתבתי היום בבוקר, אבל לא פרסמתי.

הפוסט, שכותרתו היא „אין לי עבודה בשבילך, יְהוֹשָׁפָט שֵׁמְבָּדוּי”, נכתב כמכתב פומבי למישהו ששלח אלי לכתובת הראשית שלי קורות חיים שלו, אלא שהוא הגדיל ושלח אותם מספר פעמים, ללא שיש לו כישורים שחופפים את תחומי הפעילות של לינגנו, כאשר בפעם האחרונה אף הגדיל לעשות ושלח את המכתב עם בקשת אישור קריאה. המכתב מפרט את הסיבות שבגללן אין לי כוונה להזמין אותו לראיון, ואני אהיה הראשון להודות שהוא מנוסח בצורה עוקצנית במיוחד.

שניה אחת לפני שאני לחצתי על „פרסם”, החלטתי שאני לא מרגיש לגמרי נוח עם לפרסם את הפוסט כפי שהוא. ביקשתי מ–מ׳, הידועה לקוראי הבלוג הקבועים גם בשם „אשתי”, לעבור על הפוסט ולהגיד את דעתה. היא הסכימה איתי שאי אפשר לפרסם את הפוסט כפי שהוא, תוך ההמלצה שלא לפרסם את שמו המלא של שֵׁמְבָּדוּי. אני רוצה לקוות שרוב קוראי הבלוג שלי מרגישים בבטנם שזהו הדבר היותר נכון לעשות.

ונשאלת השאלה למה, בעצם? הרי אי אפשר לטעון ששמו של יהושפט הוא סוד. הוא גם לא ביקש דיסקרטיות לגבי עצם העובדה שהוא מחפש עבודה (ובכל מקרה, מי שמבקש ממני דיסקרטיות לגבי נושא מסויים, כדאי שיוודא שאני מסכים לסודיות לפני שהוא שולח לי בדוא״ל את המידע הסודי). לאור זה שהוא, כיום, עצמאי, ניתן להבין שלא עומדים לפטר אותו רק בגלל הפוסט שלי. אם כן, מדוע שלא לפרסם את שמו?

והתשובה היא שבעוד שהתקשורת שלו אלי (הוא לא תקשר איתי, כמצויין לעיל) לא היתה סודית, כן ניתן לצפות ממנה להיות אישית. יש רמת פרטיות שאיננה סודיות ממש, אבל גם אינה פומבית. הבלוג הזה הינו פומבי לחלוטין, ופרסום תקשורת אישית, גם אם היא בקטגוריית ספאם, הוא לא ראוי. מאותה הסיבה אני כותב פה תחת שמי המלא, אבל לאשתי אני קורא פה בכינוי של אות אחת, וגם אותם מגיבים שמכירים את מ׳ לא חושפים את שמהּ.

אלא שהמרחב האישי שלנו הולך ונשחק. אנשים מפרסים מידע שהוא לחלוטין אישי בפרצופספר, לא מכיוון שהוא לא אישי, אלא מכיוון שהם רואים בפרופיל שלהם הרחבה של המרחב האישי שלהם. זה בסדר גמור, חוץ מזה ש–Facebook לא שותפים לתפיסה הזו. מבחינתם, כל מה ששמת בפרופיל הוא פומבי. חוסר ההלימות הזו הוא הסיבה לרוגז שעולה בכל פעם ש–Facebook משנים את תנאי הפרטיות שלהם, וזו גם הסיבה שלי אין פרופיל שם. כמובן שגם אם הייתי שמח להתייחס לבלוג שלי כאל מרחב פרטי, Google מונעים זאת ממני. הברירות שלי הן לחסום את גוגל מלאנדקס את האתר בכלל, או להכיר בכך שהבלוג הוא פומבי ותו לו. זו הסיבה שלא שמעתם פה סיפורים משתפכים על דברים ש–ש׳ עשתה בשנה האחרונה (היא השנה הראשונה לחייה). למעשה, אפילו זה שכתבתי פה שהיא נולדה (ועוד עם תמונה!) היה צעד יוצא דופן מבחינתי. הדברים האלו הם פשוט אישיים מידי.

אלא ששמירה על המרחב האישי דורשת מודעות טכנולוגית גבוהה, ועם הזמן נהיית יותר ויותר קשה. מי שמבקש לשמור על המרחב האישי שלו מתבקש גם, באותה הנשימה, לוותר על חלק מהוויית החיים המודרניים. כל זה עוד נסבל כל עוד זה עניין של בחירה אישית. זה נהייה קצת יותר בעייתי ברגע שהמדינה שולחת יד אל תוך המרחב האישי שלי, ומפקיעה אותו לטובתה.

חוקים כמו „חוק נתוני תקשורת” והחוק הביומטרי, כמובן, עולים בדעתינו, אבל אפילו חוקים שלא מונעים מאיתנו לעשות דברים, אלא רק מקשים עליהם, כמו „חוק סינון אתרים” (שלמרבה השמחה נפל) מנסים, בפועל, להכתיב לנו איך לחיות את חיינו במרחב האישי שלנו.

מטרת התנועה לזכויות דיגיטליות היא לעצור את הסחף, עד כמה שאפשר. המטרה היא לא להחזיר אותנו לפרטיות אבסולוטית (דבר שכרוך, בהכרח, בוויתור על הצורה שבה מתנהלים החיים במאה ה–21), אלא רק להעלות למודעות את העובדה שקיים מחיר, ולנסות להבין, עם כל צעד, האם המחיר הזה באמת שווה שנשלם אותו. אנחנו גם נשמח להיות מסוגלים לגרום לאלו שמטעמי אינטרסים צרים, שוחקים את המרחב האישי שלנו, להגן עליהם יותר טוב.

שחר

נתתי באוגוסט פינגווין הרצאה על ת״י 1452, מתוך מטרה להתמקד יותר בתהליכים ופחות בתקן עצמו. הבעיה היתה שחצי שעה זה לא הרבה מלכתכילה, וכנשארות בפועל רק 20 דקות בגלל איחורים של ההרצאות לפני ובעיות טכניות, אז פשוט לא מספיקים. אולי אני אתן באחד המועדונים את ההרצאה המלאה מתישהו.

אחת הנקודות שמסתבר שקפצו להרבה אנשים לעין היתה שהדגמתי את הפריסות מעל MSKLC, מוצר חלונאי מובהק. ddorda כתב על זה, ונאמר לי גם שמישהו צייץ על זה בזמן אמת, אבל אין לי מושג מי (קישורים יתקבלו בברכה). שתי מילות הסבר.

דבר ראשון, לא חיפשתי לעומק כלי כזה עד ההרצאה באוגוסט פינגווין, כי את העריכה שאני עשיתי, עשיתי עם vi. זה לא אומר שזה קל. המבנה של קובץ ההגדרות של הפריסה ב–XKB מאוד מאוד לא מתועד, ויש שם המון ניסוי ותהייה (שלא לדבר על תעיה).

דבר שני, כשחיפשתי כלי כזה, מצאתי אחד. לפחות, אני חושב שמצאתי אותו. יש לו תלויות בגרסאות של ANTLR שלא זמינות להורדה ולא קיימות כחבילות בדביאן. כנראה שחייבים Ubuntu כדי להתקין אותו, ולא היה לי זמן להרים אחד לקראת ההרצאה. אם מישהו הצליח, אנא דווחו.

בתקווה שבקרוב יהיה לי זמן לפרסם את הטיוטא הבאמת באמת אחרונה….

שחר