כנס איגוד האינטרנט – פרופ’ עמנואל טרכטנברג

במסגרת הבטחתי, אמרתי שאני אגיע לכנס של איגוד האינטרנט (ואסקר אותו) גם אם אני לא אזכה בכרטיס חינם. את החלק הראשון אכן עשיתי. עכשיו הזמן לפרוע את החוב לגבי החלק השני.

אין לי הרבה מה להגיד על ההרצאה של אמיר עציוני. הוא סקר את פעילותו של איגוד האינטרנט. לחלק מהפעילות הייתי מודע, לחלק לא. אני מבין איך, לאור המירמור על המחירים הגבוהים של שמות מתחם בארץ אנשים היו רוצים לראות את האיגוד עושה משהו מועיל, אבל לפחות על פניו נראה שהאיגוד אכן מוציא את הכסף שהוא מקבל, ולמטרות טובות.

אמיר כן התייחס לנקודה אחת למחשבה. הוא טוען שאחת הסיבות שהאיגוד הוציא את הרישום החוצה היא בגלל שאנשים שרושמים שמות מתחם צריכים לקבל תמיכה ודברים אחרים שהאיגוד פשוט לא בנוי לתת. נקודה למחשבה. הגיוני להוציא את הרישום לגורמים חיצוניים. הגיוני להעלות מחירים של רישום ישיר כדי לעודד אנשים לרשום דרך הרשמים (אחרת האיגוד עצמו מתחרה ברשמים). מחירי הרשמים עצמם לא נמצאים בפיקוח. הכל הגיוני, ובכל זאת, התוצאה הסופית לא הגיונית. לא נותר אלא לקוות שעם הזמן התחרות תעשה את שלה, והמחירים ירדו.

מה שמביא אותי להרצאת האורח של פרופ’ עמנואל טרכטנברג, ראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה. הוא הביא סטטיסטיקות על גבי סטטיסטיקות לגבי נתוני תוצר לאומי גולמי לנפש של מדינות שונות בעולם, נתוני הגידול בהם, והשפעת הטכנולוגיה על הגידול. למעט נקודה אחת שבה ניתן היה להבין מדבריו שהוא לא יודע להסביר למה התל”ג התחיל לגדול פתאום בסוף המאה ה-18, אבל בהמשך הוא דווקא הראה סימנים שהוא כן יודע מה זו “המהפיכה התעשייתית”. התזה המרכזית שלו היתה שכמה המצאות ייצרו קפיצה מאוד משמעותית בקצב גידול התל”ג. הראשונה היתה מנוע הקיטור, השניה היתה הטרנזיטור, והשלישית היתה התקשורת הכלל עולמית.

ובעודי יושב שם ומקשיב לו, עלתה בדעתי השאלה המאוד משמעותית הבאה. מה המשמעות האמיתית של צמיחה?

כאשר מדינה רוצה לייצר פעילות כלכלית בתחומה, היא נוהגת לייצר “תקציב גרעוני”. במילים אחרות, כלל הכסף שהממשלה מוציאה במשך השנה גדול מכמות הכסף שהמדינה מקבלת כהכנסה (למשל, ממיסים). את הקסם הזה, של כסף שמוציאים בלי שיהיה אותו, משיגים ע”י זה שמדפיסים כסף חדש.

כמובן שעצם הפעולה של הדפסת כסף לא משנה כלום בכלכלה עצמה. מדינה לא יכולה להפוך לעשירה רק מעצם זה שהיא מדפיסה עוד כסף. הכוח האמיתי של השטרות תלוי בשאלה “כמה מוצרים אמיתיים אפשר לקנות איתם”. במילים אחרות, כאשר המדינה מדפיסה עוד שקלים, היא מקטינה את הערך של כל שקל. זו פעולה שאם היא נעשית נכון יכולה בהחלט להיות חיובית, ולהתניע תהליכי ייצור שיעלו חזרה את הערך, אבל היא עדיין מקטינה את הערך של כל שקל.

לפעמים הקטנת הערך עצמה קורית באיחור. לעיתים היא לא קורית רק לכסף. לדוגמא, בתקופת “הבועה” הערך של כל מניה חושב ללא קשר לשווי ה”אמיתי” של המניה, מה שגרם לכך שהבורסה יכלה לעלות, ולרדת, ללא שום מחוייבות לשמור על איזשהו כלל סביר.

הדבר שעליו התחלתי לחשוב הוא למה, בעצם, הי טק, או יהלומים, או יצירות אמנות, או כמעט כל דבר אחר לא נופלים תחת אותה ההגדרה.

אחד מהשקפים שהפרופ’ הציג היה שקף שהראה תוחלת חיים, מספר אנשים בעולם וכמות ילדים ממוצעת בעבר, ותחזיות לעתיד. אחד מהדברים שעליהם הרמתי גבה, אבל קיבלתי הסבר משכני למושב, היה מדוע התחזית לעתיד הקרוב היא של שני ילדים לכל אשה, אבל השקף שאחריו עדיין מדבר על גידול בכמות הילדים בעולם (גידול בתוחלת החיים).

וזו הנקודה שעליה התחלתי לחשוב. בואו נסתכל על אדם אחד בודד. נקרא לו “שחר שמש”. שחר מתפרנס מתכנות. על פי המדדים המקובלים, תכנות זו עבודה יצרנית – אחרי העבודה כושר המכירה של השוק הישראלי גדול מאשר בתחילתה, ועל כן עבודת תכנות מגדילה את התל”ג, וכך גם מגדילה את ערך השקל.

הנקודה שבה פתאום המציאות לא כל כך מתאימה לי היא הנקודה שבה אני מנסה להבין, בעצם, למה. עבודת התכנות של שחר לא מגדילה את כמות האוכל שמונח על השולחן של אף אחד (למעט, כמובן, על השולחן של שחר). למה שהעבודה הזו תחשב “יצרנית”.

יש ספר שנקרא “מִכַּפְרֹאשׁ עד רֶגְלֶצְבַּע”. קטלוג של צמחים וחיות שהיו אמורים להתקיים. כשאני חושב על הכלכלה, אני נזכר בעַכְבַּרְיָם השימושי המצוי. מתוך התרגום לעברית:

אני מכיר את כל ההסברים המלומדים על כך שהתוכנות שאני כותב משמשות בשרשרת ארוכה ארוכה שבסופה מיוצרים יותר דברי מזון, שהם, בעצם, התוצר האמיתי. עדיין, אני לא יכול שלא לתהות האם, בעצם, כמעט כל ענפי הייצור מייצרים דברים ששימושיותם היחידה היא לענפי ייצור אחרים.

פוסט קצת פילוסופי. עמכם הסליחה.

שחר